יותר תל אביבית מתל-אביב.

.בקרתי בתערוכה בשם סלמה/הרצל: מבטים מדרום תל-אביב, המוצגת בימים אלה ב"סדנאות האמנים"של תל-אביבהתפעלתי מאוד ואני ממליץ לכם לרוץ ולבקר בתערוכה. האוצרת דליה מנור, מתוך זווית ראייה הדוקה ומנומקת של הנושא, ריכזה עבודות של אמנים חשובים שפעלו ופועלים בדרום תל-אביב. מסביב לנושא סביבתם שהוא, שכונות הדרום העלובות עם יופין הצובט ודריסתן הנמשכת ע"י המנופים ומגדלי המשרדים והמגורים שטורדים אותן ואת יושביהן מן העולם. ציורים, תצלומים ועבודות וידאו של דוד ריב, סיגלית לנדאו, מירי סגל, מירה רקנאטי, ברי פרידלנדר, דני קרוון, מיכל גולדמן, דרורה דומיני, טליה ישראלי, תרצה פרוינד וראג'י בטחיש, מוצבים בטעם רב ובשום שכל בגלריה וקטלוג שצריך להביאו הביתה, נלווה אליהם. ישבתי 12 דקות וצפיתי בנשימה עצורה בסרט שכותרתו: רח' 269 מס' 1 - הכתובת של הבית שצולם עם משפח הדייגים ההיהודית-תוניסאית שגרה בו, על חייה התוססים. היום הבניין הזה הוא מוזיאון אצ"ל, המכאיב לעיניים עם הארכיטקטורה המנייריסטית האיומה שלו. הסימן הכי טוב לעצמתה של התערוכה היא העובדה שהתמונות שלה מלוות אותי ואינן מרפות ממני מזה כמה ימים.

הימין מתאונן על "פסטיבל רבין"

זה 13 שנה, מדי שנה בשנה במשך שבוע-שבועיים, מתקיימים אירועים רבים ושונים, ממלכתיים, ציבוריים ופרטיים לציון יום השנה להירצחו של ראש ממשלת ישראל ושר הבטחון יצחק רבין ז"ל. אוהביו ומוקיריו של רבין אינם זקוקים לתאריך, כיוון שעננת העצב על מותו והדרדור המתמיד של המדינה מאז, בכל התחומים, מלווה אותם יום יום. בכל שנה אנשי הימין מעקמים את אפם ומביעים את סלידתם מ"פסטיבל רבין" בטענה שהשמאל מצביע לעברם ומטיל עליהם את אשמת הרצח. בלי להיכנס לעצם הטענות והתחושות של אנשי הימין, כדאי להזכיר עובדה פשוטה: הם עצמם אשמים בהתמשכות אירועי יום הזיכרון על פני ימים רבים. בחדשים שלאחר הרצח, עדיין בתוך ההלם, חיפשו בממשלה את הדרך להכריז על יום זיכרון ממלכתי ליצחק רבין, והוכנה הצעת חוק לכנסת בנושא זה. אז התעורר ויכוח על קביעת התאריך של יום הזיכרון ל-4 בנובמבר בכל שנה. יום הרצח. אנשי הימין וחלשי דעת בשמאל החליטו שיום הזיכרון הממלכתי יחול בתאריך העברי: י"ב במרחשוון, ונימוקיהם עימם. אבל קביעת התאריך העברי דווקא נעשתה במגמה ברורה לטשטש את עצמת הזעזוע של ה-4 בנובמבר ולמסמס את רושם "ילדי הנרות" ואת מה שהתחיל להיקרא "מורשת רבין", דהיינו חתירה בלתי נלאית להשגת שלום בין מדינת ישראל ובין הפלשתינים ומדינות האיזור. כחבר ב'עמותה להנצחת יצחק רבין ומורשתו', הצעתי במפגיע שהתאריך ייקבע וייקרא ד' בנובמבר. מובן שטענת המתנגדים המיידית הייתה שאין זה תאריך עברי. על כן הזכרתי להם את יום כ"ט בנובמבר, יום החלטת האו"ם על הקמת המדינה, יום שהפך עברי למהדרין. אך ללא הועיל. הם דחוני בקש. חשוב לזכור שפעם בכל 19 שנים הלוח העברי והלועזי נפגשים באותו יום, ושבכל שנה הרווח שבין שני התאריכים יכול להתארך מיומיים ועד לשבועיים. וכך, השבת הסמוכה ל-4 בנובמבר היא יום עצרת ההמונים בכיכר רבין, ויום הזיכרון הממלכתי ואירועים אחרים משתרעים על פני ימים רבים. אני חדלתי מבוא לטקס האזכרה הממלכתי בהר הרצל משום שחרה לי לראות בכל שנה את ראשי המסיתים ועומדי על המרפסת בככר ציון יושבים אחר כבוד בשורות הראשונות השמורות לשרים ולח"כים... גם מהאירוע השנתי של הדלקת נר לזכר רבין בבית הנשיא ופתיחת אירועי הזיכרון הדרתי את רגליי מכיוון שעדיין חרות בזיכרוני נאום ההסתה המחריד (שהושכח) של ח"כ קצב נגד רבין שנישא ברמקול ממרומי ככר דיזנגוף לאחר הפיגוע הקשה ב'דיזנגוף סנטר'. וכדאי שאנשי הימין מתלוננים נגד "פסטיבל רבין" ידעו שידם היא שהייתה במעל הזה.

קינה ליצחק רבין

ולרגע לא היתה ארץ... קינה ליצחק רבין 4.11.1995 מאת ראובן וימר וּלְרֶגַע לֹא הָיְתָה אֶרֶץ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם שֶׁנִּפְעֲרָה בֵּינוֹת לָאֲנָשִׁים וּבְלִבָּם, הַגְּבוּל נֶחֱרָץ מוּאָר לְפֶתַע בַּהֶבְזֵק שֶׁל יְרִיּוֹת שָׁלוֹשׁ! וּמִי אֲשֶׁר שֶׁלַּח נָפְשׁוּ עַל קִדּוּשׁ הַשָּׁלוֹם (יָבוֹא וְלֹא אֶרְאֶנּוּ) לֹא, כִּי נַפְשׁוֹ נִטְלָה מִמֶּנּוּ בְּכוֹחַ הַמִּלִּים הַנּוֹרָאוֹת וְהָאָרוֹן, בְּתַהֲלוּכַת הַזְּוָעוֹת. וּלְרֶגַע לֹא הָיְתָה אֶרֶץ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם שֶׁהוּאֲרָה בִּלֶהָבַת נֵרוֹת וְהַכִּכָּר, בְּלֵב אֵימָה חֲסְרָה לְהֶרֶף פְּעִימָה וּלְרֶגַע לֹא הָיָה שָׁלוֹם. אֵיכָה כָּבָה, נָפַל שָׁדוּד חָיָל, לֹא עוֹד יָקוּם וְהַשָּׁלוֹם - עֲפָרו וּלְשָׁלוֹם - עֲפָרוֹ. כָּבֵד הָאֵין מִנְּשׂוֹא בְּכָל אֲשֶׁר נָבוֹא. וּלְרֶגַע לֹא הָיְתָה אֶרֶץ וּלְרֶגַע לֹא הָיָה חֲלוֹם.